פסק-דין בתיק ת"א 17861-07-11

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באשר לשתי הבקשות שהוגשו לסילוק התביעה על הסף, (האחת, מטעם נתבעים 1 ו - 3 לתביעה המתוקנת, והשנייה, מטעם נתבע 2 לאותה תביעה) - אני מוצאת שיש מקום לקבל את המבוקש ולהורות על סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

להלן אנמק מסקנתי בקצרה;

1.            במוקד כתב התביעה, עומדת מכירת דירה שרכש התובע בהליכי כינוס נכסים, וזאת מחמת אי עמידתו בתשלומי המשכנתא. מכתב התביעה עולה כי התמחרות ראשונה למכירת הדירה הייתה ביום 7.10.03 וההתמחרות השנייה הייתה ביום 27.5.04 . לטענת התובע, ההתמחרות הראשונה בוצעה כאשר ניתנה לו ביחס אליה התראה קצרה ביותר של כשלוש שעות בלבד, ואף המחיר עליו דובר היה בלתי סביר ביחס לשווי הנכס. הזוכה באותה התמחרות, ויתר על זכייתו לאחר תחינות של התובע וכאשר נציג הבנק וכונס הנכסים נוכחו שהתובע עושה כל שביכולתו כדי להסדיר את חוב המשכנתא. נטען בתביעה, כי בעקבות ביטול אותה התמחרות, התקבל הסדר מסוים עם התובע כאשר במסגרתו גם בוצעו תשלומים שונים מטעם התובע, עוד הוסכם כי תיבדקנה טענות של התובע באשר לטעויות בחשבון ובריבית, וסוכם כי יינתן "גרייס" של כשנים-עשר חודשים עד חודש ינואר 2005, כדי לברר הגובה האמיתי של חוב הפיגורים ולאפשר תשלומים. נטען, כי במסגרת פעולות התובע הוסכם להעביר את עניינו לבדיקת הוועדה הבין-משרדית לבחינה מחודשת. לטענת התובע, חרף התחייבויות, וחרף הסדר אליו הגיעו הצדדים (הכול כמפורט בהרחבה בתביעה המתוקנת) - נמשכו ההליכים למכירת הנכס וזאת מאחורי גבו ולתדהמתו. בהתאם לנטען בתביעה, ההתמחרות הנוספת, ביום 27.5.04, בוצעה ללא שנמסרה לו עליה הודעה, אלא לבא כוחו עו"ד בר-אל. לטענתו, עו"ד בר אל כבר לא ייצג אותו באותו מועד והודעה על הפסקת הייצוג, נמסרה עוד עובר לכך למחלקה המשפטית של הבנק, ביום 18.1.04.

לטענת התובע הוא למד על מכירת ביתו ביום 9.7.04 וזאת כאשר קיבל טלפון משכנו השואל האם הוא יכול לקחת מהספות, פינת האוכל ושאר המיטלטלין שמוצאים באותה שעה מביתו.

2.            התובע מעלה טענות באשר לאי סבירות מכירת הדירה ביחס לגובה החוב שנותר, לאי עמידה בהסכמות, אשר לטענתו התקבלו עימו, למימוש הנכס בחוסר תום לב וברשלנות. עוד נטען להפרת חובות אמון וזהירות המוטלים באופן מיוחד על בנק כלפי לקוח, לניצול מצוקתו, וכן לאחריות האישית של כונס הנכסים - בשים לב לדרך בה פעל. נטען כי הכונס לא פעל בהגינות וביושר ולא הקפיד על הוראות הדין המתחייבות. עוד נטען, כי פעל בחוסר תום לב, תוך הפרת חובותיו כלפי התובע. באשר לנתבע 3, נטען כי הוא הוליך שולל את התובע, הציג מצג כפועל לעזור לו להגיע להסדר, אך על אף תשלומים של סכומים ניכרים, לא עמד בהבטחותיו. התביעה מעלה טיעונים באשר לאפשרות להטיל אחריות אישית על הנתבע 3, בשים לב לפועלו בכלל האירועים. בשולי התביעה, מבוקש פיצוי בסך 1,202,368 ש"ח, וזאת בגין: ריבית ששולמה ביתר, הוצאות שנגבו ביתר, אובדן מענק מותנה של משרד השיכון, שווי הדירה בהפחתת המשכנתא, נזקי רכוש שנגרמו לחפצי התובע בעת הפינוי, הוצאות שנגרמו בגין ניהול הליך נוסף (אליו אדרש להלן), הוצאות הכינוס שנכפו על התובע, ונזקים לא ממוניים.

3.            מכתב התביעה עולה, כי כאשר נודע לתובע על ההתמחרות האחרונה, הוא פנה לתיק המימוש בלשכת ההוצאה לפועל, והגיש בקשה לביטול המכר, אשר אושר עוד ביום 13.6.04. בקשתו הוגשה ביום - 19.7.04 ולאחר שהתקיים דיון, בו נשמעו עדויות הצדדים לרבות עדות הכונס, נדחתה הבקשה והמכר אושר. לכתב התביעה צורפה החלטת ראש ההוצאה לפועל (אשר בשוליה נכתב כי היא הודפסה ביום 11.10.04). בהחלטה זו נדחתה בין השאר טענת התובע כי הודיע שעו"ד בר-אל כבר אינו מייצג אותו. נקבע כי נשלחו לעו"ד בר-אל שלושה מכתבים בנוגע להתמחרות. מכתב שנשלח בפקס ביום 24.5.04 בו הזמנה להשתתף בהתמחרות הקבועה ליום 27.5.04. מכתב נוסף מיום 27.5.04 אשר בו הודעה על תוצאות ההתמחרות, הגשת בקשה לאישור המכר והפניית תשומת הלב לכך שהחייב רשאי לפנות בעניין לראש ההוצאה לפועל, ומכתב נוסף מיום 4.6.04, אליו צורפה החלטה מיום 31.5.04, בעניין הבקשה לאישור המכר ותגובת כונס הנכסים. עוד נאמר בהחלטה, כי רק ביום 13.6.04 אושר לבסוף המכר, לאחר שהובהר שעו"ד בר-אל מייצג את החייב ושהמכתב והמסמכים הרלבנטיים הומצאו לו בפקס כדין. יו"ר ההוצאה לפועל מציין כי התובע דנן לא כפר בכך שעו"ד בר-אל עודכן בהליכי המכר, לרבות מועד ההתמחרות, וגם אישר בעדותו שעו"ד בר-אל אמר לו שנשלחה אליו הודעה, באשר לאותם הליכים. ביחס לאמור, נקבע, כי החייב (הוא התובע דנן), לא הרים את הנטל להוכיח כי הודיע לכונס הנכסים על הפסקת הייצוג הנטענת. הוא לא ציין כלל למי מסר את ההודעה, ולמי היא הייתה ידועה. החייב לא הציג כל הסבר מדוע עו"ד בר-אל לא הודיע על הפסקת הייצוג. בהמשך לאמור, קבע יו"ר ההוצל"פ: "מסקנתי הינה כי החייב לא הודיע לכונס הנכסים ואף לא לעו"ד בר-אל על הפסקת הייצוג. אשר על כן, לא נפל פגם בכך שכונס הנכסים הודיע לעו"ד בר-אל על הליכי המכר. יש לראות את הודעות כונס הנכסים לעו"ד בר-אל בדבר הליכי המכר כהודעות שנמסרו לחייב".

4.            ראש ההוצאה לפועל מצא לדחות גם טענות נוספות שהעלה התובע; כך טענה באשר למחיר שגוי עקב התעלמות משווי גג הצמוד לדירה, וכך הטענה כי כונס הנכסים השתמש בכוח בלתי סביר כלפי החייב. עוד התייחס לטענה שהחייב השתדל לסלק את חובו וכי הייתה הסכמה להקפאה של יתרת תשלומי המשכנתא עד לינואר 2005. ביחס לטענה זו, צוין כי כונס הנכסים אמר בתגובתו שהייתה אכן הסכמה להקפאת תשלומים שוטפים, אך בכפוף לכך, שהחייב יסלק את חוב הפיגורים שצבר בתוך שנים-עשר חודשים. התובע לא עמד בהסדר, ולפיכך, התבקש הכונס, על ידי הזוכה, עוד בחודש אפריל 2004 - להמשיך בהליכי המימוש. באשר לטענות אלו, מצא ראש הההוצל"פ, ליתן משקל לעובדה שרוכש הדירה כבר פינה את דירתו הקודמת, באופן שאם תתקבלנה טענות התובע, יוותר רוכש הדירה ללא קורת גג. נמצא שכאשר זה פעל בתום לב, יש להעדיף את זכותו על פני זכות החייב, אשר מאז פתיחת התיק עוד ב - 2.5.2001 ועד לאישור המכר, לא פנה בכל בקשה ולו לעיכוב הליכים. ראש ההוצאה לפועל לא הכריע ולא קבע ממצאים עובדתיים במחלוקת - באשר להסכמות כביכול בין הצדדים, שכן הסתפק בכך שאין לגלגל לפתחו של הרוכש את הצורך לשאת בתוצאות הנובעות מטענות שיש לחייב כלפי הזוכה. נדחו טענות בדבר אי יידוע החייב בהליכי המכירה, וכן הטענה כי לא קיבל אזהרה כדין. בסופו של יום, אושר אפוא המכר באותה החלטה.

5.            כתב התביעה, בתביעה דנן, הוגש ביום 11.7.2011 כאשר בתחילה הוגשה התביעה רק כנגד נתבע 1. ביום 28.11.11 הוגשה בקשה לתיקון התביעה והוספת נתבעים 2 ו- 3. הבקשה אושרה בהחלטת כב' הרשם בן שלו מיום 25.1.12 וכתב תביעה מתוקן הוגש ביום 26.1.12.

הנתבע 2 טוען - כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת שני טעמים; ראשית, נטען, כי כל הטענות המועלות ביחס אליו, נוגעות לפעולות שביצע במסגרת מינויו ככונס נכסים, ולכן, דין התביעה להיות מוגשת בהתאם לסעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, ובמסגרת תיק ההוצאה לפועל. שנית, נטען, כי המכירה אותה תוקף התובע אושרה עוד ביוני 2004, וממילא קיימת התיישנות עת הוגשה התביעה המתוקנת.

הנתבעים 1 ו - 3 - מעלים בבקשה נפרדת טענות דומות. אף לטענתם התיישנה התביעה. בהקשר זה הם מפנים לכך שמועד ההתמחרות הראשונה היה באוקטובר 2003 ומועד ההתמחרות השנייה במאי 2004 כאשר אותה מכירה אושרה ב - 13.6.04. ביחס למועד זה, ממילא קיימת התיישנות שכן התביעה הוגשה רק ביום 11.7.2011. נטען עוד, כי גם בהתאם לגרסת התובע הוא למד משכנו על מכירת דירתו, כבר ביום 9.7.04 ואף ביחס למועד זה קמה התיישנות. נטען כי כל העובדות החיוניות לביסוס התביעה נודעו אפוא לפני יום 12.7.04 וממילא דין התביעה שהוגשה להדחות, מחמת התיישנותה. נתבעים אלו טוענים גם למעשה בית דין וזאת לנוכח העובדה שאת אותן טענות שמעלה התובע בהליך דנן הוא העלה בעבר בפני ראש ההוצאה לפועל. משלא התקבלו הטענות לאחר שמיעת עדויות, אין מקום להעלותן בערכאה אחרת. עוד נטען כי התובע מנצל לרעה את העובדה שקיבל סיוע משפטי ופטור מאגרה ועל בסיס זה מגיש שוב ושוב תביעות מוגזמות ומנופחות אשר אין בהם ממש. נטען כי מטרת התביעות להטריד את הנתבעים ואת בית המשפט. לו היה על לתובע לשאת בעלות הנדרשת מכל אזרח הפונה לערכאות, לא הייתה מוגשת התביעה דנן וגם מבחינה זו התביעה היא טרדנית וקנטרנית, וראויה להיות מסולקת.

6.            התובע בתגובותיו טוען כי נתבע 2 מנוע מלהעלות חלק מהטענות, וזאת מקום בו כבר העלה אותן כאשר התנגד לבקשה לתיקון התביעה, אך חרף זאת אישר לו כבוד הרשם בן שלו לתקנה. בנוסף הוא טוען, כי לא קיים מעשה בי דין או העדר סמכות ביחס להליכים שהתנהלו כבר בלשכת ההוצאה לפועל שכן סעיף 58 דלעיל, מסמיך את ראש ההוצאה לפועל לפסוק פיצוי בגין אי מילוי חובות של הכונס, אך לא שולל סמכות של בתי משפט כלליים לדון בחובות הכונס, מכוח הדין הכללי (כגון החובה שלא לנהוג ברשלנות או חובה לנהוג בתום לב). באשר להתיישנות, נטען, כי רק מיום החלטת כבוד ראש ההוצאה לפועל, בבקשה לביטול המכר, יכול היה התובע לפעול כנגד נתבע 2 ולפיכך תביעתו לא התיישנה. נטען כי טענת ההתיישנות גם ביחס לנתבע 2 - יש לבחון ביחס למועד התביעה המקורי (11.7.2011) שכן מרגע שהוגשה התביעה המקורית, מדובר בהליך תלוי ועומד. גם באשר לייתר הנתבעים, נטען שאין התיישנות בשים לב למועד שבו ניתנה ההחלטה בלשכת ההוצל"פ ואין מעשה בית דין, בשים לב לסמכויות של בתי המשפט הכלליים, כאמור לעיל. הודגש, כי במסגרת החלטת כבוד הרשם בן שלו, מיום 25.1.2012, נאמר שיש להבחין בין החלטת ראש ההוצאה לפועל בכובעו המנהלי ובתפקידו לאכוף חיובים שבפסקי-דין, לבין החלטות של ראש ההוצאה לפועל מכוח סמכויותיו השיפוטיות בהן, על פי דין, יש לתובע אפשרות לתקיפה מקבילה גם בבית משפט. נאמר בהחלטה כי לא נטען שהשאלות שנדונו בפני ראש ההוצאה לפועל, נדונו במסגרת אחת מסמכויותיו השיפוטיות. נטען כי המחלוקת באשר להסכמות שהיו בין הצדדים לא הוכרעה בלשכת ההוצל"פ.

7.            במסגרת זכות תשובה, טען נתבע 2 כי התובע מיצה זכויותיו בהליך שהתקיים בלשכת ההוצאה לפועל שכן כל טענותיו כלפיו הן באשר לפעולות שביצע ככונס נכסים. ככל שיש מקום לתבוע בגין אלה, על פי הדין הכללי, יש צורך לפרט את הטענה, דבר שלא קיים בתביעה. נתבעים 1 ו - 3 טענו בתשובתם כי התובע יכול היה לתבוע נזקיו עוד עובר להחלטת יו"ר ההוצאה לפועל ולכן אין רלבנטיות למועד מתן החלטתו. ההתיישנות מתחילה מהיום בו נולדה עילת התביעה וככל שעסקינן במועד התגלות הנזק, יש לבחון מתי אדם סביר היה מגיש התביעה בנסיבות העניין. נטען כי התובע ממחזר את אותן הטענות שהשמיע בלשכת ההוצאה לפועל וכי עיון בהחלטה שם ובאופן בו התבררו הטענות שם (חקירה וסיכומים), מלמד שההליך היה אגב הפעלת הסמכויות השיפוטיות, באופן המונע להמשיך ולהעלות את אותן הטענות אלא במסגרת ערעור, אשר חלף כבר מזמן המועד להגישו.

8.            איני רואה צורך להידרש לשאלה האם עצם העלאת טענה בפני ראש ההוצאה לפועל באשר להסכמות שהיו כביכול בין הצדדים והופרו בעת מכירת הדירה, מונעת העלאת אותה טענה במסגרת ההליך דנן, מקום בו עולה באופן ברור מקריאת החלטת יו"ר ההוצל"פ כי לא קבע כל ממצא עובדתי במחלוקת זו. איני נדרשת למחלוקת זו - שכן לטעמי די בטענה החלופית, באשר להתיישנות התביעה כדי לקבל הבקשות. אין אני מקבלת את טענת התובע כי המועד הקובע למרוץ ההתיישנות הוא ממועד מתן החלטת יו"ר ההוצל"פ. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה;

עילת התביעה, במקרה דנן, נולדה ביום בו נמכרה הדירה - חרף ההסכמים אשר לטענת התובע התקבלו ולא הופרו על ידו. ההתמחרות הרלוונטית נערכה ביום 27.5.04 ואושרה ביום 13.6.04, כאשר הודעות לבא כוח התובע דאז, נשלחו עוד עובר לאישור. ממילא ככל שלטענת התובע עצם העמדת הדירה למכירה, באותו מועד, מקימה לו עילות תביעה אלה ואחרות - הרי שמרוץ ההתיישנות החל מאותו מועד. ויוטעם; ההתיישנות נמנית, בין אם בחר התובע להעלות הטענה עוד עובר לפניה לבית המשפט, גם במסגרת תקיפת המכר בהליכי הוצל"פ ובין אם בחר שלא לעשות כן. לא די בעצם הבחירה להעלות אותן הטענות גם במסגרת תקיפת אישור המכר, כדי להאריך את המועד הרלוונטי מכוח דיני ההתיישנות, להעלותן בבית המשפט דנן.

9.                 אציין עוד כי באשר לטענת התובע כי עו"ד בר- אל הפסיק לייצגו, קיים כבר השתק פלוגתא:

"אם במשפט הראשון נטשה מחלוקת בשאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם במפורש או מכללא כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפים מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות. החלטה שיפוטית בפלוגתא שהייתה חיונית להכרעה במחלוקת על ממצאיה העובדתיים ומסקנותיה המשפטיות ואשר ניתנה לאחר שלצדדים הייתה הזדמנות להשמיע את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם, מחייבת את בעלי הדין בכל התדיינות אחרת."

ר' אורי גורן - סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט), עמ' 112.

בעניין טענה זו נטשה מחלוקת גם בפני ראש ההוצל"פ, ניתן לתובע יומו עת הובאו עדים ונחקרו, ובסופו של יום נדחה הטענה על ידי יו"ר ההוצל"פ - בהחלטה מפורשת. ממילא יש לייחס לתובע את ידיעת בא כוחו, בכלל, וידיעתו באשר להתקדמות הליכי מכירת הדירה, בפרט. משהוכרעה אותה סוגיה לאחר שמיעת ראיות אין מקום להעלותה בשנית. אוסיף מעבר לדרוש כי אפילו הייתה מתקבלת טענת התובע כי יידע כנדרש בדבר הפסקת הייצוג וכי לא ידע על דבר ההתמחרות, עד לעדכון שקיבל משכנו על הוצאת מיטלטליו מהדירה - יש לזכור כי גם ביחס לאותו מועד (9.7.04), חלפה תקופת ההתיישנות עת הוגשה התביעה המקורית רק ביום 11.7.11.

10.        בהערת אגב אציין עוד כי אין מקום לטענה שביחס לנתבע 2 - המועד הרלוונטי הוא מועד הגשת התביעה המקורית שכן התביעה הייתה בחינת תלויה ועומדת כבר מאותו מועד. כמובהר לעיל, הנתבע 2 לא נכלל בתביעה המקורית וממילא ככל הנוגע אליו, המועד הרלוונטי לבדיקת ההתיישנות הוא מועד הגשת התביעה המתוקנת.